זכריות מיטיבה

ליטא- היום הארוך בשנה


ליטא הוא החג שחוגג היום הארוך בשנה. זהו זמן משמעותי מאוד המייצג את נקודת ההיפוך . לאחר היום הארוך (למעשה אלו 3 ימים) לאט לאט הימים מתחילים להתקצר והטבע נכנס אל תוך הצד החשוך של השנה. לכן – ביום הזה בין היתר נהוג להיטען ולהתמלא באור השמש, להטעין בה את הקריסטלים שלנו ואת חפצי העוצמה ולשאת את האור הזה איתנו לתוך החורף והחושך שיגיעו בהמשך.

במסורות רבות מייחסים חשיבות לנקודת המפנה הזו, למשל ברפואה הסינית יש נקודה שנהוג לדקור ביום הארוך כדי להתחזק לקראת החורף (מכשפות המחטים שבקהל מוזמנות לדייק אותי ולהרחיב על זה).

אין ספק שליטא הוא החג שהכי מייצג את הזכריות, הלא השמש היא (ויש שיקראו לה “הוא”) אנרגיה זכרית עוצמתית, אנרגיה של הוצאה לפועל, של עשייה, של אש ותשוקה, של מוחצנות, אקטיביות ודחיפה קדימה.

לאורך השנים בחגיגות היום הארוך לא פעם חגגתי את הגברים בחיי עם מתנות קטנות וברכות והשנה כשחשבתי על איך הייתי רוצה לספר לכן על ליטא, ומאיזה כיוון לגשת לחיבור שלי לחג הזה הבנתי שהכי מרגיש נכון לכתוב פה בתקופה הקרובה על האנרגיה הזכרית בכל מיני צורות, אנרגיה זכרית מטיבה שמיצגת ריפוי, קסם ושלום.

זה התעורר בי קודם כל כי הרוח סידרה את הדברים כך שהשנה אני חוגגת לבן שלי חגיגת בר מצווה בדיוק ב 21.6 ! וחשבתי שאין יום נפלא מזה לחגוג את ההפיכה של נער לגבר 🙂

וככל שחשבתי על זה הרגשתי את מה שכולנו מרגישות ומרגישים, שהעולם מנוהל על ידי אנרגיה זכרית שאין בה איזון ושיצאה מכלל שליטה, ושאולי, אולי נוכל לגעת כאן בדמויות מעוררות השראה של (בפעם הראשונה בגוד וויטץ…) אלים קוסמים וישויות זכריות שיצרו תנועה יפה של חיים ושל קסם ולהתפלל יחד שעוד מזה יגיע.

השמש

ישנן מסורות חוכמה שונות המתייחסות אל השמש כאל אנרגיה זכרית, ולכן, בבלוג הזה אתייחס אל השמש כאל זכר.

השמש המופלא, המחמם אותנו בקרניו, המאיר לנו באורו ועושה לנו מצב רוח טוב ולב שמח, מעורר אותנו אל הנמרצות והעשייה, אל ההתקדמות והפריצה – אל החיות והתנועה!

במיתולוגיה של שבט בלאקפוט, השמש (Nah-too-si) נחשב לישות עליונה ולבורא העולם. השמש מזוהה עם האל היוצר והישות העליונה אפיסטוטוקה (Apistotoke), ולעיתים מתואר באמצעות דמות מיסטית בשם נאפי (Napi), שנשלח ללמד את האנשים כיצד לחיות חיים מוסריים. טקס הסאן דאנס המתקיים כל שנה נערך כהכרת תודה לשמש, ומבוסס על סיפור לפיו בנה של השמש והירח ייסד את הטקס כאות כבוד להוריו השמימיים.

במסורת של שבט לקוטה, השמש (Wi) נחשב לאחת מהישויות הקדושות הראשוניות, יחד עם השמים, האדמה והסלע. השמש מזוהה עם אנרגיה זכרית, ומקבל כבוד בטקס הסאן דאנס השבטי (Wiwáyag Wačípi), בו המשתתפים.ות מביעים.ות הודיה ומבקשים.ות התחדשות רוחנית.

על פי המסורת השבטית גם של שבט סיוק (Sioux – ילידי אמריקה) וגם של שבט הסאמי (Sámi – ילידי צפון אירופה), השמש נתפס כישות זכרית, המייצגת את מקור החיים והאור. השמש מתואר כאב, בעוד שהאדמה מתוארת כאם, והקשר ביניהם מסמל את האיזון בין הכוחות הזכריים והנקביים בטבע.

באמונות הפגאניות של אלבניה, השמש נחשב לישות זכרית, המתוארת כ”עין הרואה הכול”. השמש והירח נתפסים כבעל ואישה או כאח ואחות, והקשר ביניהם מסמל את האיזון בטבע.

במסורות רבות, השמש מזוהה עם אלים זכריים, כגון אל השמש רא במצרים, האל אינטי של שבט האינקה שנחגג ביום הארוך בשנה, וסוריה אל השמש ההינדואיסטי.

עם זאת, יש גם תרבויות שבהן השמש נתפסת כישות נקבית, כמו במסורת היפנית והאבוריג’ינית 🙂

אפשר לחבר את  המאפיינים של צאקרת מקלעת השמש/מאניפורה ואת התכונות של אבן הסאן סטון שמחזקת כל כך את צ’אקרת השמש שלנו ומחברת אותנו אל השמש. מוזמנת לקרא עליה עוד >>>כאן.

הנה המאפיינים של צאקרת מקלעת השמש/מאניפורה – השמש הפנימי או הזכרי המקודש הקיים בתוך כולנו – גברים ונשים… 

צבעה צהוב, 
והיא ממוקמת בסרעפת,
מייצגת את אלמנט האש,
המאפיינים שלה הם  חיבור ל”אני”, אגו, שמש, אור פנימי, עוצמה, בהירות.
צ’אקרה זו מבטאת מצב תודעה גבוהה של יופי אינסופי, אמת ואושר.

בצ’אקרה זו נמצאת האנרגיה הדרושה להרגשה הטובה שלנו עם עצמנו והיכולת שלנו להרגיש אמפטיה כלפי הסביבה ולזרוח  את האור שלנו החוצה.

בר מצווה

השנה אני מלווה את בני בשער המעבר שלו מילד לאדם בוגר. 
זה לקח אותי להתבונן על טקסי התבגרות שונים ממסורות שונות ולקבל השראה 
והנה כמה טקסים שמצאתי 🙂

ביהדות

מצאתי להפתעתי שבתנ”ך גיל 20 נחשב לגיל בגרות חברתית וצבאית, ושאין בתנ״ך טקס בר מצווה או חניכה בגיל 13. בימי בית שני ובימי חז”ל ההגעה לגיל המצוות לא לוותה בחגיגה טקסית.

נוהג העליה לתורה בבית כנסת בגיל 13 החל כנראה במאה השמינית לספירה בבבל. לאירופה הוא הגיע מאוחר יותר במאה ה-11. 

בפולין נמצא בכתבי הרב שלמה לוריא מהמאה ה-16 תיאור של אירוע בר-מצווה מלווה בחגיגה, בסעודה חגיגית ובדרשה, בנוסף לעלייה לתורה.

ילידי “סאטרה-מאווה” מהאמזונס הברזילאי

באמזונס הברזילאי, נערים מהשבט הילידי “סאטרה-מאווה” עוברים טקס חניכה נוקשה במיוחד.  עליהם לאסוף נמלי קליע הנחשבת לחרק הארסי בעולם. 

מנהיג השבט טובל אותן בשיקוי צמחי הרדמה ואז הן נארגות בכפפות כאשר עוקצן מופנה אל פנים הכפפה. לאחר כשעה הן מתעוררות זועמות, והטקס מתחיל. הנערים עוטים את הכפפות למשך עשר דקות.

יכולתם לעמוד בסבל מעידה על מוכנותם להיות גברים. ואפילו זעקה קטנה תחשב לחולשה. 

האינואיטים באי באפין הצפוני

בני האינואיטים באי באפין הצפוני יוצאים לטבע עם אבותיהם בגילאי 11-12.
שם נבחנים כישורי הציד שלהם ועליהם להסתגל למזג האוויר המאתגר. 

כחלק מהחניכה, שאמאן נקרא.ת כדי לפתוח את ערוצי התקשורת בין הגברים לבעלי החיים.

במדינת בוואנואטו

בוואנואטו, מדינת אי קטנה במרכז דרום האוקיינוס השקט, נערים נחנכים על ידי קפיצה ממגדל סנדות בגובה 28 מטרים, כשענף גפן קשור לקרסוליהם, בדומה לבאנג’י. הגפן אינו גמיש, וטעות קלה בחישוב אורכו תוביל לפציעות ואף למוות. 

בנים מתחילים להתאמן כבר מגיל 7 -8 ממגדל נמוך יותר. 

בפעם הראשונה אם הנער נושאת חפץ המייצג את ילדותו, ולאחר הקפיצה הוא מושלך כסמל לסוף הילדות. 

המסורת האינואיטית היא המועדפת עליי מבין כולן בזכות החניכה השמאנית שמרגישה לי כמו תהליך התבגרות חשוב. בכולן בולטת הדרישה לאומץ והיציאה מאיזור הנוחות. לצערי גם הקשיחות והצורך “להוכיח” בכל מצב. במציאות בה יוצאים לצוד ויש סכנת הישרדות יומיומית אולי אין ברירה וטקס כזה הוא מה שישמור אותם חזקים ויכולים על המציאות?

אולי…

גנש

אני שמחה לכתוב כאן על נושא שבתולדות הגוד וויטץ כמעט לא נתתי לו את הבמה והוא, סיפורי אלים – בשונה מסיפורי אלות 🙂

עם זאת יש מקום מכובד גם לאלה פראווטי. חיפשתי אחר סיפורי אלים בהם הזכרי והנקבי עוברים מסע משותף, מאזן ומרפא, סיפורים שמחברים לתדר זכרי עוצמתי ומאוזן.

על פי מסורת עתיקה מן הפוראנות (כתבי קודש עתיקים), מסופר כי באחד מן העידנים הקדומים, ישבה לה האלה פארווטי לבדה. 

שיווה, בעלה, צלל למדיטציה עמוקה וטייל במיימדים אחרים.
האם הגדולה והבוראת פארווטי חשה בדידות תהומית.

בתוך גופה זרם הכוח הנקבי היוצר חיים – ובליבה בער רצון.  היא איננה רוצה להיות רק האישה של… אלא לברוא בעצמה. 

היא לקחה עפר מקודש מגופה לשה אותו והעניקה לו חיים. 
מהחומר הזה נוצר ילד יפה תואר, צחור עיניים, עם לב נאמן וטוב. 

“אתה בני,” היא אמרה לו, 
“עמוד בשער ביתי ואל תיתן לאיש לעבור – גם אם יאמר שהוא אל”.

הילד הנהן בשקט, ועמד על המשמר. 

לא חלף זמן רב, ושיווה שב חזרה אל גופו. הוא עמד בכניסה לביתו ושם ניצב מולו ילד זר החוסם את דרכו. 

שיווה, שאיש לא עמד בפניו מעולם, חש זעם בוער בקרבו. 

הוא ביקש לעבור בשנית,  והילד סירב.

בסערת הרגע, שלף שיווה את טרישולו – נשקו המיוחד של שיווה – וכרת את ראשו של הילד. פארווטי יצאה וראתה את בנה שוכב חסר חיים. היא זעקה וקראה: “אם לא יוחזר בני לחיים, לא ייוותר דבר מכל מה שנברא – יקום שלם יקרוס בצל צערי”. 

שיווה מיד הבין את טעותו וציווה על שליחיו- “הביאו את הראש הראשון של יצור שפנה מזרחה – הכיוון המייצג אור, לידה, התחלות חדשות וטוהר”.

השליחים יצאו וחזרו עם ראשו של פיל צעיר. שיווה לקח את הראש, וחיבר אותו לגופו של הילד. 

והילד קם לחיים. 
גופו היה גוף ילד, וראשו – ראש פיל.

שיווה קרא בשמו: גַנֵשַה – שליטם של הכוחות הקוסמיים והמכשולים. 

ומאז, כל התחלה בעולם – בין אם תפילה, מסע, או לידה – מתחילה בפנייה אליו. כי הוא יודע מהו מכשול, ומהי אהבה שבכוחה לחיות. כי הוא נברא מאם שבראה חיים מתוך עצמה, ומהתמרה של כאב – לאור.

גנש מזכיר לנו שכל מכשול הוא פוטנציאל לצמיחה, ושמוות הוא תמיד גם לידה מחודשת. 

גנש שומר על היוצאים.ות לדרך חדשה, מגן עלינו מפני מכשולים ונותן ברכה – תפקידו להגן ולכוון את האדם בדרך החיים.

ראש הפיל מסמל חכמה, כוח, זיכרון, וראייה רחבה.

גנש מקושר גם לאינטואיציה וליכולת לראות מעבר למה שנגלה אל העין.

הינה ומאווי

לפני אינספור שנים …  כשהימים לא היו ארוכים ומוארים כמו שהם היום, והשמש היתה בורחת מוקדם מידי בכל יום, חיו להם מאווי והינה. 

הינה אלת הירח והיצירה הייתה אמו של מאווי, היא הייתה יוצרת הבדים המקודשים, הטווה את הקאפָה הלבנה (בד מסורתי מקודש העשוי מקליפת עץ תות). הינה אהבה את האור, האור נתן לה זמן,  ייבש לה את הבד, אור הוא ברכה.

אבל השמש בשלה. היא זרחה עם שחר וכעבור זמן קצר שוב שקעה … 

כל בוקר הייתה הינה קמה, פורסת את הבדים שלה בשמש, ובכל ערב רואה כי הם עוד לחים.

מאווי ראה את אמו עובדת קשה, ראה שהיא עייפה, והחליט לעשות מעשה.

מבלי לשאול את הינה הוא לקח את שאריות הקאפה שלה, ומהסיבים טווה חבל קסום, ויצא לדרכו.

הוא טיפס על ההרים הגבוהים ביותר והמתין לאור ראשון. כשהשמש התחילה לטפס מעל האוקיינוס, הוא הניף את הלאסו שיצר מהסיבים הקסומים ולכד אותה. השמש כעסה, בערה והשתוללה — אבל הוא החזיק בה בכוח. “מהיום את תנועי לאט יותר,” הוא אמר לה, “כדי שאחי ואחיותי יוכלו ליצור ולחיות.”

השמש נענתה לו והאטה את עצמה, הינה יכלה שוב לפרוס את בדי הקאפָה שלה — לייבש, לטוות, לברוא.

אבל הזמן עבר. מאווי גדל והפך לגיבור. הוא יצר איים, ניסה לשנות את גורלם של בני האדם ותחושת הגדלות בערה בו ובילבלה אותו. הוא לא תמיד הקשיב, שאל או שם לב לפרטים. 

והינה? ליבה התגעגע אל השקט. לראייה וההבנה שרק החושך והמיסתורין מאפשרים. 

באחד הלילות הינה שמעה את הלבנה שבשמיים קוראת אליה… היא הביטה אל השמיים ונענתה  אל הקריאה. בשקט בשקט היא עלתה מעלה באור גבוה, לבן ורך.

מאז, בכל פעם שהלבנה מלאה, אם תביטו היטב, תוכלו לראות שם את הינה, יושבת בין הסלעים הלבנים, טווה את הקאפָה שלה בשלווה ובאהבה. 

ומאווי? 

מאווי האל למחצה מביט בלבנה כל לילה מאז. הוא מביט בה כתזכורת חיה לכך — שפעולה גדולה ושינוי דורשים הקשבה וענווה, ושגיבור אמיתי עוצר לראות, להרגיש ולהקשיב לפני מעשה.

זהו הסיפור ההוואי העתיק על מאווי שלמד לעצור, לרכך, להקשיב ולעדן.

איננה ואנקי

אחד הסיפורים הכתובים העתיקים בעולם, העוסק בכוח נשי ויחסי כוחות בין נקבי לזכרי, בין סדר ישן לחדש. סיפור המופיע בטקסטים שומריים בני למעלה מ־4,000 שנה (!!!).

והנה גיבורי הסיפור:

איננה האלה המיסופוטמית (עיראק של היום) נחשבה לגבירת השמים ולעמוד האור של העיר אורוק.

האל אנקי המיסופוטמי זכה לשם אדון המים המתוקים, החכמה, ועמקי התהום.

לפני עידנים, כשאורוק עוד הייתה עיר צעירה ומתפתחת, רצתה האלה איננה לעטוף אותה בברכה וחכמה. 

באותם הזמנים הברכות האלו נקראו בפי הא.נשים ה – “מֵה” — ה”מה” היו תבניות הקדושה, הסדר, האומנויות, השלטון, האהבה, ואפילו הכאב — והכל ידעו כי ה”מה” נמצאו בידיו של האל אנקי, שהיה ישוב בארמונו המסוגר שבאֶרִידוּ.

איננה, שהייתה חכמה לא פחות ממנו, וגם יפה ואמיצה, עשתה את דרכה לארידו. לא עם צבא ואיומים — אלא עם קסמה, תבונתה, ועם הקסם הנקבי שלה.

היא הופיעה בארמונו של אנקי, ואנקי שידע את כל הדברים, שכח את שהיה אמור לשמור רק לעצמו ונשבה בקסמיה.

הם שתו לשוכרה … אנקי שתה ושתה …  סיפר ודיבר… ואיננה? הקשיבה, חייכה, ומילאה את גביעו. 

אנקי המשיך בשלו ומבלי ששם לב, נתן לה את ה”מה”  — את כל עקרונות הסדר והעולם.

כשהשחר עלה, איננה כבר הייתה בדרכה חזרה לאורוק, עם כל ה”מה”, מונחים בפאר בסירתה, ששטה על המים בחזרה לעירה.

כשאנקי התעורר והבין מה קרה, הוא רתח! “גנבו ממני את חכמתי!” קרא.

ושלח שליחים אל הנהר להשיב את הסירה.

איננה לא נרתעה וגברה עליהם בכוחות קסם ותחבולה. 

היא המשיכה לשוט, עד שהגיעה חזרה לעירה, ושם העניקה את המֵה לעם — לא רק כדי לשלוט, אלא כדי ליצור ולהביא ברכה עבור הא.נשים – היא יצרה מקדשים, חוק וסדר, והביאה לעם ידע מוזיקלי, אומנותי, ואף ידע בתחומי האהבה והמיניות, יראה, צדק, ואת כל רזי החיים.

אנקי ראה את מעשיה והבין, איננה היא לא לקחה את החכמה רק לעצמה — אלא כדי להביא אהבה ויופי לכל, וליצור עולם יפה וטוב. 

אנקי חזר בו מהרצון לנקום באיננה וברך אותה על מעשיה. 

הסיפור רומז לתקופה במיתולוגיה השומרית (וגם ההיסטורית) שבה מרכזי הכוח התחילו לזוז – מהשפעת אלים זכריים – לאלות נקביות, והיופי הוא שאיננה לא מבטלת את אנקי — אלא משלימה אותו.

רק כשהוא מבין שהיא באה להפרות ולא לגזול, הוא מסיר את התנגדותו. יש כאן טרנספורמציה מדהימה ויכולת של הזכרי לשחרר את האגו מההבנה שבכך הוא יוצר משהו מדהים עבור האנושות. 

מאחלת שיהיו לנו מנהיגים כאלו. 

בודהה

בואו נתברך באור של הבודהה בכבודו ובעצמו … 

וכך מתחיל הסיפור שלו:

גאוטמה היה בן למלך ומלכה מאיזור דרום נפאל של היום.

על פי האגדה, בזמן הריונה של אימו היה לה חלום נבואי על הבן שהולך להיוולד לה, שצפוי להיות מנהיג רב עוצמה.

בעקבות החלום אביו היה נחוש בדעתו לגדל את בנו כמלך, ולעשות הכל כדי להרחיק את בנו מעולם הרוח.

הוא ניסה למנוע מבנו כל סוג של סבל ובמשך 29 שנים הוא הצליח. בנו ידע רק עונג, לא יצא את הארמון ולא חזה בסבל מעולם. 

רק בהגיעו לגיל 29, הוא יצא מהארמון, ולראשונה נחשף גואטמה לסבל האנושי .

בשלושה ימים הוא ראה אדם זקן, אדם חולה אנושות, ואדם מת. 

כל אלו הטרידו אותו עמוקות וגרמו לו להבין שכל מה שאנחנו נאחזים בו הוא בר חלוף. 

אין שום דבר פיזי שנשאר לנצח ושאפשר למצוא בו משענת ונחמה לעד.

גווטאמה עזב את חיי הארמון ודבק בסגפנות ובנדודים כדי לחקור את הסבל האנושי ולמצוא לו מרפא.

בשלב מסויים במסעו ויתר על הסגפנות והכיר בכך שהיא לא התרופה. 

לאחר שש שנים מהיום בו עזב את בית הוריו – הוא התיישב תחת עץ, בהחלטה לשהות שם במדיטציה עד שיגיע להארה.

בזמן המדיטציה עבר דרך תעתועי המיינד החשוכים ולאחר שישה ימים ולילות של מדיטציה, בבוקר השביעי, התגלו בפניו אמיתות הקיום והוא הגיע לנירוואנה. 

לאורך ארבעים וחמש שנים העביר הבודהה את תורתו לאלפי תלמידים, המלמדת איך יכול האדם להשתחרר מסבל החיים, המגיע מתגובת הנפש לפער הקיים בין הרצוי למצוי. 

בודהה לימד את התפיסה הבודהיסטית – הדהרמה לפיה מתקיימים כמה כללים:

~ סבל קיים, והוא אוניברסלי.
~ הסבל נוצר על ידי השתוקקות, דחייה ובורות. 
~ הסבל אינו גורלנו, וביכולתנו להשתחרר ממנו.
~ יש דרך לסיומו של הסבל “הדרך המתומנת הנאצלת”.

בשונה מהנצרות והיהדות שבהן יש רק ישו/אל אחד, בבודהיזם יכולים להיות הרבה בודהות. לכל אדם יש טבע של בודהה וכל מי שהשיג הארה הוא בודהה. 

הבודהה ההיסטורי מתואר כבודהה מהורהר, שליו ורזה. חוץ ממנו ישנו גם הבודהה השמן המצטייר בעיניים פקוחות וצוחקות. 

הבודהה הצוחק/השמן, היה נזיר זן בשם בודאי (budai) שחי בסין בסביבות המאה ה-10, כ-1,600 שנים לאחר בודהה ההיסטורי.

תודה בודהה שהבאת את אורך הטוב לאנושות. 

מרלין הקוסם

אני רוצה להביא לכאן דמות זכרית אהובה עלי במיוחד… דמות שאני מרגישה קשורה אליה ואפילו הופיעה בחלומות הלילה שלי… דמות ששזורה בקסמי אבאלון האדמה המכושפת…

קבלו את מרלין הקוסם:) 

המרלין הוא דמות מיתולוגית מרכזית מסיפורי המלך ארתור, קמלוט ואי האלה אבאלון, הוא מוכר כיועץ, כמכשף חכם וכקוסם מיתולוגי. 

מרלין נולד מחיבור בין בת אנוש לישות על-טבעית, מה שהעניק לו יכולות קסם ואת ראיית המעבר. מרלין היה מורה, הורה ויועץ למלך ארתור בעניינים אסטרטגיים, פוליטיים וכמובן בהפעלת כוחות הקסם שלו עבורו, למעשה בקסמיו הוא גרם לארתור לזכות במלוכה. 

בין סיפורי המרלין המסורתיים מופיע גם סיפור לכידתו או היעלמותו – לעיתים אומרים כי הוא נכלא במערה על ידי נימפה או מכשפה בשם ויוויאן.

בגרסה המודרנית יותר המוצגת בספר האהוב על מכשפות שכמותי “ערפילי אבאלון” מאת מריון צימר בראדלי, מרלין  הוא קוסם ותלמיד/משרת של האלה הגדולה, של הטבע ומחזורי החיים.

הוא פועל לצידה של ויויאן גבירת האגם והנציגה של האם הגדולה באי אבאלון ומקיים את המסורת העתיקה של הכוהנות החיות באי. האי אבאלון הוא מקום מיסטי ורוחני שבו שוכנת האלה הגדולה והוא רווי ידע עתיק. המיקום שלו מיוחס לגלסטנברי של היום. עיירה קסומה באנגליה המושכת אליה עולי.ות רגל רבים.ות  כולל אותי :)))

מרלין פועל כדי לשמר את האמונות העתיקות בעולם שבו הנצרות והגישה הפטריארכית מבקשות לבטל את עולם האמונה הישן המיוחס לאלה, לטבע ולקסם. 

סרטים, סדרות, קלפים וספרים נכתבו על הישות הקסומה הזו, עם המון פיסות מידע הלקוחות ממקורות שונים. דימויים שחוזרים על עצמם הם הגרימואר (ספר הלחשים) שהיה למרלין והוא נאלץ להסתיר כשיצא איסור על עיסוק בקסם, או היכולת שלו להיות שליט הדרקונים בהיותם בני בריתו.

כשביקרתי בגלסטנברי שמעתי סיפור מקומי לפיו בתוך ה”תור” הגבעה המקודשת ישנה מערכת תת-קרקעית עתיקה, מעין מערה או היכל נסתר, ששימשה מקדש ומרכז חניכה לדרואידים — המכשפים של התרבות הקלטית הקדומה.

באגדות מסוימות, מסופר שהמרלין למד מהם שם את סודות הקסם, החיזוי והחיבור לרוח, וישנה גם אמונה שרוחו עדיין שוכנת במקום.

גבעת התור נחשבת לרחם של האלה, והלימוד שנעשה בתוכה הוא כמו “חניכה ברחם האדמה”. רחם שממנה נובעים מים אדומים מלאים בברזל ומים לבנים מלאים בסידן – מי קסמים…

תודה לך מרלין יקר, דמות זכרית שלא ויתרה על מסורות הקסם בימים בהם הוא הוגדר כסכנה וכאסור, דמות שמקדשת את הנקביות, את האדמה ואת הרוח.

עברנו כאן מסע חוצה תרבויות וזמנים ושמענו סיפורים על גברים, קוסמים ומכשפים.
כיום כידוע לנו בנים גדלים לתוך הסללה של מה זה גבר, החזקה של דמות הלוחם ולפעמים זה נראה שאין לנו ברירה אחרת…
אני מתפללת לעולם בו גברים יעברו חניכות של פתיחת הלב, של אומץ לצד הכרה בסודות הבריאה ושל הזכות לאהוב ולהרגיש אהובים.